האם כולנו קמצנים/ות?

"למה תמיד מציפים פרדוקסים של נשים בכירות ולא של גברים?", "למה רק לנשים בכירות יש 'בעיות'?" ו"למה בכלל לדבר על הבדלים בין נשים וגברים בניהול, ברטוריקה - זה כבר לא רלוונטי"

אני נפגשת הרבה עם קבוצות של נשים, זה התיקון שלי כי רוב הזמן באקדמיה בתכניות שאני מלמדת, במגזר הבטחוני, בצוותים בכירים בארגונים - אני פוגשת גברים ולא נשים. אז הסייגים האלו לא חדשים לי ואני מוכנה לזה ויש לי גם הרבה תשובות - מעניין מה אתם חושבים/ות!! - ובכל זאת ההתנגדויות ששמעתי היום הולכות איתי גם אחרי המפגש שהסתיים. 

למה זה כל כך קשה לנו לשמוע נתונים שסותרים את העמדות שלנו ואת אמונות שלנו? ואולי גם את המעמד שכבר השגנו. למה דווקא אלו שהצליחו לתמרן בתוך כל הפרדוקסים מנסות/ים לעיתים להתכחש להם? איפה זה פוגש אותנו, שמידע כזה מהימן ומבוסס מערער כמעט את כל תפיסת עולמנו ויוצר כעס?

ההרהורים שלי בנושא גם לוקחים אותי לסיפור שלי עם המזרחיות. שיח של קיפוח ות

לונות על בסיס מוצא - זה שיח שלא יכולתי לסבול ועדיין לא  - כי אני והמשפחה שלי גדלנו אחרת וניצחנו הכל. אבל זה בדיוק העניין! נכון שאנחנו עשינו את זה אחרת אבל זה לא אומר שלא היה קיפוח. הרצון שלי להראות שאפשר להתקדם, להצליח להשפיע כשאת שטרית ולא הרשמן 😉 התעלה מעל המחויבות שלי להכיר את העובדות ומשם לנסח סיפור חדש.

המחקר שהצגתי בסדנה ועורר את ההתנגדויות עסק בפרדוקסים של נשים בעמדות בכירות בארגונים (פרופ' רונית קרק). מחקר איכותני תמציתי שנותן גם 5 כללים לפתירת הפרדוקסים ואת חלקם תרגלנו כחלק מפרקטיקות של תקשורת אפקטיבית וזה היה מעולה.

אבל המחקר שעוסק רק בנשים גם התקבל כעוד בסיס מידע שסותר את האמונות והעמדות של חלק מהקהל וכבר כתבתי כאן בעבר על קמצנות מנטאלית ועל הקושי שלנו לקבל מידע שסותר את בסיסי הידע שלנו, וכמה הקמצנות הזאת פוגעת בנו, כיחידים, כחברה, יוצרת קונספציות ומונעת פלורליזם - אבל העצה שלי היום היא בכיוון אחר - לכולנו, במקום להדוף מידע שסותר את האמונות או את המעמד שכבר השגנו - ללמוד אותו, להכיר בו ולפעול עוד למען עצמנו ולמען אחרים/ות בקבוצה תוך הבנת והכרת התמונה במלואה.

How Woman Manage the Gendered Norms of Leadership (Zheng, Kark & Meister, 2018)