ד"ר מיכל הרשמן שטרית

אם היו שואלים אתכם אחרי סשן של דיבור מול קהל על במה, בכנס, בדיון או במפגש חשוב - באיזו מידה התרגשת או חשת מתוח/ה ולא רגוע/ה? ובאיזו מידה הקהל תפס אותך כלחוץ ולא נינוח/ה? - ככל הניראה הדיווח שלכם היה גבוה באופן מובהק מהאופן שבו הקהל ידרג את רמת ההתרגשות והלחץ שלכם/ן. ואתם לא לבד. א.נשים מעידים כי החשש הגדול בהצגה מול קהל הוא לא רק ההתרגשות והמתח - אלא גם הפחד ״להיראות מתוח״ בפני הקהל. מה שקורה זה שעל ההתרגשות הטבעית מתווספת אשליית שקיפות שגורמת לנו להאמין שהחרדה הזו גלויה לקהל

"למה תמיד מציפים פרדוקסים של נשים בכירות ולא של גברים?", "למה רק לנשים בכירות יש 'בעיות'?" ו"למה בכלל לדבר על הבדלים בין נשים וגברים בניהול, ברטוריקה - זה כבר לא רלוונטי"   אני נפגשת הרבה עם קבוצות של נשים, זה התיקון שלי כי רוב הזמן באקדמיה בתכניות שאני מלמדת, במגזר הבטחוני, בצוותים בכירים בארגונים - אני פוגשת גברים ולא נשים. אז הסייגים האלו לא חדשים לי ואני מוכנה לזה ויש לי גם הרבה תשובות - מעניין מה אתם חושבים/ות!! - ובכל זאת ההתנגדויות ששמעתי היום הולכות איתי גם אחרי המפג

מה ששמענו אתמול בכיכר החטופים זו רטוריקה אמפתית - רטוריקה שכוללת הבנה כנה של עולמו הפנימי של הקהל, צרכיו, מניעיו וחוויותיו. רטוריקה שכל כך חסרה לנו כאן כבר שנים רבות. היו כמובן עוד דברים. אבל אני רוצה לדבר על המילים שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב. כשוויטקוף אומר שהוא מרגיש "שכל הלבבות שלנו פועמים כאחד", כשהוא משקף "עברתם שברון לב ופחד.." כשהוא חולק "כבוד לעם ישראל. הכוח שלכם, החוסן שלכם, הרוח הבלתי מתפשרת שלכן, דרך כאב ואובדן שאי  אפשר לתאר.." הוא מראה את המעורבות העמוקה שלו במסע ש

"אין לי כבר יותר מידי מצב רוח לנהל משא ומתן עם איראן"   אומר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לכתבים במטוס. נכון שזה נשמע לנו כמו שפה של ילד בגיל גן, מקסימום בית ספר יסודי?! אבל אל תתבלבלו זה לא בגלל שטראמפ לא יודע להתנסח אחרת, זוהי לגמריי אסטרטגיה רטורית מכוונת שלו והיא השתלמה לו מאוד בקמפיין הראשון שלו לנשיאות ב 2016 ומשתלמת לו גם היום. במחקר שערכה אורלי קיים (Orly Kayam) ב 2017 וכותרתו The Readability and Simplicity of Donald Trump's Language היא מסבירה כי בעוד שנשיאי ארצות הברית במ

ביום הולדת 5 ההורים שלי קנו לי אופניים, בהפתעה. וכשהגיעו לשכונה עם האופניים ביד כל כך התרגשתי מהמתנה ולמרות שזו הייתה יום ההולדת שלי שאלתי המון המון פעמים "זה שלי... זה בשבילי??!" וזה היה בטון מתרגש כזה, מתפלא ושמח עד בלי דיי. את הסיפור הזה ההורים שלי מספרים לי כל שנה ואני זוכרת אותו דרך המילים שלהם, אבל האמת היא שבכל יום הולדת התחושות האלה של התודה והפליאה והשמחה - עולות בי אל מול המילים הטובות, היפות והנוגעות שאני מקבלת מכל עבר. תודה לכםן וגם היום כשאני כבר יודעת שזה שלי,

המחשבה על מיתוג אישי מעלה אצל חלקנו ובעיקר אצל בכירות ובכירים חוסר נוחות אמיתי - 'למי יש זמן לזה בכלל?', 'אני עסוק/ה בעיקר ולא בטפל', 'לא...

למרות שאני בת של מלך השערים לשעבר יצחק שטרית ויש לי בבית חבורה של אוהבי ספורט בדגש על כדורגל כמובן, אני פחות מתחברת לז'אנר אבל נשארת מעודכנת כדי להישאר חלק מהמשפחה, אין ברירה ובכל זאת, מה שסחף אותי הפעם להיות ממש בעניינים במונדיאליטו אלו כמובן המילים של המאמן אופיר חיים לשחקניו והדיבור בתקשורת על נאומי המוטיבציה שניצחו את המשחק. נאום שניצח משחק?! כן כן ניצחון והפסד ביד הלשון. נאום מוטיבציה או בהגדרה התיאורטית שלו (נאום הניעה, צוונג, 2007) הוא נאום המוכר מהמרחבים הצבאיים ומשד

לפני שבועיים או יותר נועם חורב פירסם פוסט על אישה שיצאה באמצע הופעה שלו ושזה ממש פגע בו (נשבעת, זו לא אני ). מי שלא קרא/ה את הפוסט שלו עד...

יש לנו נטייה לחשוב שמצב הרוח שלנו, טוב או רע, בעדיפות לטוב כמובן, הוא רק שלנו! זה לא כל כך מדויק. מסתבר שגם רגשות מדבקים. נכון...

כשחושבים על האדם הכריזמטי אנחנו מדמיינים לרוב את ההיא או ההוא שנכנסים לחדר וכל העיניים נשואות אליה או אליו אבל תפיסות חדשות על כריזמה...